Skip to content

play of the day

ספורט לאנשים חושבים – מאת רון דיאמנט

כך מסתיימת  עונה מהאגדות!

במערכה האחרונה של עונת 2010/11 המכשפה הרעה מהמזרח התאיידה לאוויר וסינדרלה הפכה לנסיכה. סוף טוב…הכל טוב???

דאלאס מבריקס היא אלופת ה-NBA (בפעם הראשונה בתולדות הפרנצ'ייז), דירק נוביצקי הוא ה-MVP של הפיילנס (ושחקן הפרנצ'ייז האירופי הראשון שמוביל קבוצה לאליפות) וג'ייסון קיד שותף לקבוצה אלופה לראשונה אחריי קריירה של 19 שנה (ובכך נפרד מכיתת המחוננים נטולי הטבעת בראשותם של מאלון, סטוקטון, ברקלי וכו') .

פרוייקט הגאלקטיקוס מסאות'-ביץ' נחל כישלון משפיל. לברון ג'יימס הפך ברגע האמת ממלך לצפרדע, דווין וויד היה כל כך מרוכז בעצמו עד שנפל לתוך הבריכה וטבע וכריס בוש סיים את העונה כמו ילדון שבפעם הראשונה רואה את אמא ואבא רבים.

אני מניח שאם קראתם את הפוסטים הקודמים שלי אתם כבר יודעים שיש לי תמיכה אמוציונלית לפרוייקט המהפכני של ההיט. ליגת ה-NBA הלכה בעשור האחרון למקומות משמימים, ולמרות הכישלון בשנתו הראשונה של הפרוייקט, העונה הזו החזירה ניחוחות של פעם לליגת הכדורסל הטובה בעולם והרבה בזכות חיבור הכוחות של מיאמי. ועדיין, קשה לעכבר כדורסל שלא להזדהות עם התרגשותם של נוביצקי, קיובן, קיד וחבריהם ולהישען על תחושת הצדק הכל כל גורפת בכל רחבי הגלובוס.

כמו במחזה שייקספירי, המערכה האחרונה ריכזה בתוכה  את מפגשם של שלל דמויות המחזה עם גורלם. ואלו שמות –

את ריק קרלייל מעולם לא חיבבתי. למרות שהיה לו חלק בקבוצות טובות גם באינדיאנה וגם בדטרויט, מעולם לא התחברתי לכדורסל הפשטני של הקבוצות שלו. מעולם גם לא התרשמתי שיש לו את היכולת לנהל מאגר אגו של סופרסטארים. אבל בעונה שבא מאמנים צעירים כמו טיבודו, ספולסטרה, הולינס וברוקס הם אלו שהובילו את הקבוצות הכישרוניות ביותר בליגה, ריק קרלייל היה המאמן הכי טוב לאורך כל הפלייאופס השנה.

קור הרוח של קרלייל היה גורם שעשה הבדל בכל אחת מהסדרות שניצחו המאבס בדרך לטבעת. אותה הקבוצה שהפסידה לפניי שלוש שנים בסיבוב הראשון לגולדן-סטייט הייתה משתנקת אחריי הקאמבק של ברנדון רוי ופורטלנד במשחק הרביעי. מארק קיובן, בעל הקבוצה שבמשך שנים נהג לדבר על הלייקרס באימה, לא האמין שדווקא בשנה שבא הוא בוחר לשתוק, יגמר המפגש הראשון של הקבוצה שלו אתם אי פעם בסוויפ חסר רחמים. חבורת הלוחמים הקשישים בראשותו של הכוכב הכי פחות אתלטי מאז לארי בירד לא הייתה מיירטת את המפגן האווירי של מעופפי התאנדר. ולסיכום,  ההתקפה השבלונית סביב דירק נוביצקי שהביאה את המאבריקס בחזרה לגמר ה-NBA לא הייתה מנצחת סדרה מול ההגנה האגרסיבית של מיאמי. ללא ההברקה של קרלייל בהכנסתו של ג'יי ג'יי בראה הנפלא ישר לתוך קו החזית, השושלת של מיאמי הייתה מתחילה כבר השבוע. בעונה האחרונה כנראה לפניי שהליגה עוברת טרנספורמציה, ריק קרלייל השאיר לקח חשוב למאמנים של הדור הבא…

והמאמן הראשון שהלקח הזה חייב להיחרט אצלו הוא אריק ספולסטרה. כפי שכתבתי בפוסט האחרון, תכנון העונה של ההיט היה מרשים והפרוייקט נשא בעונתו הראשונה הצלחה גדולה יותר ממה שצפיתי לו  בתחילתה. אין לי מושג מה חלקו של ספולסטרה לעומת חלקו  של האב הרוחני פט ריילי באסטרטגיה של הקבוצה, אבל לספולסטרה יש עוד דרך ארוכה כדי להיות האיש שכולם סרים למרותו כפי שהיה המנטור שלו בימיו כמאמן.

ובכל זאת, ספולסטרה הוא מאמן חסר נסיון. למרות שהיה חלק מהצוות המקצועי גם בעונת האליפות, ברור שהחלק שלו היה לא משמעותי. מי שכמובן היה לו חלק מאד משמעותי בזכייה ב-2006 הוא דווין וויד. מיאמי השוותה השנה  בהזדמנויות רבות (והרבה פעמים בצדק) לשיקגו הגדולה של ג'ורדן ופיפן. וויד בעצמו משווה לאורך כל הקריירה שלו עם שחקן הכדורסל הטוב בהיסטוריה עליו גדל בילדותו ברחובות שיקגו.

על גדולתו של ד-וויד  אין לי שום ויכוח.  כשהוא משתלט על משחק כפי שעשה במשחקים השני והרביעי של סדרת הגמר הוא ברמה אחת מעל כולם, גם כשחקנים  כמו נוביצקי ולברון על הפרקט. יש לו יכולות פיזיות עליונות עם ראיית משחק משובחת וקור רוח של לוחם בסיירת מובחרת. אבל כאן בדיוק טמונה הבעיה –  ד-וויד הוא יחידה מובחרת, הוא לא הגנרל שמוביל את עיקר הכוח!

כשמסתכלים אחורה על שמונה שנות הקריירה של וויד מגלים כי מדובר בשחקן שלמרות שהיה אולסטר בכל אחת מענותיו לא ניתן להסתמך על הכשירות שלו לאורך עונה שלמה, שלא משנה באיזה שלב קבוצתו סיימה את העונה הוא סיים אותה בצורה הירואית עם משחקים גדולים…וששתי הפעמים היחידות שבהן הגיע לסדרת הגמר היו לצידם של שאק ולברון. הנתונים מדברים בעד עצמם…

גנרל ותיק אחר שכבר הוביל צבאות לגמר ה-NBA אך מעולם לא זכה להגיע לחגיגות הניצחון הוא כמובן ג'ייסון קיד. את קיד אני זוכר באופן אישי עוד בימיו במכללת קליפורניה. שחקן שכבר אז הושווה למג'יק ג'ונסון מסיבה אחת פשוטה – אי אפשר שלא לאהוב אותו כשאתה צופה בו משחק כדורסל!

אין לו יד טובה או חדירה לסל, אבל לאורך כל הקריירה שלו יש לו אחוזים סבירים ויציבים. הוא בטח לא קלע טהור, אבל הוא אחד מקלעי השלשות הגדולים בהיסטוריה. הוא לא מהרכזים הגבוהים ביותר ששיחקו, אבל ללא ספק מהריבאונדרים הגדולים שביניהם. הוא השחקן המוגבל הכי מגוון שיכול להיות והאיום הכי גדול על יריבה גם מבלי לאיים על הסל. מארק קיובן אמר השבוע כי ג'ייסון קיד הוא זה שגרם לו לעשות את המנוי הראשון שלו למשחקי המאבריקס אי שם בתחילת שנות ה-90. כמעט שני עשורים מאוחר יותר, המעגל הושלם באופן הכי מרגש שיכול להיות.

הרגע הכי סמלי בכל הסדרה הזו קרה למעשה לאחר שמשחק מס' 2 כבר הסתיים. בזמן שדירק נוביצקי התראיין ע"י כתבת ESPN ניתן היה לראות את ג'ייסון טרי עומד מאחוריו ומחכה בסבלנות. לרגע היה נראה כי טרי מחכה להתראיין בעצמו, אבל מי שראה כיצד נוביצקי צעק על ג'יי-טי לאחר שהשאיר את צ'אלמרס לשלשה חופשית בשניות הסיום, לא התפלא כאשר דירק סיים את הראיון, הלך לחבק את טרי חיבוק אבהי, וחזר לראיון הבא שלו בזמן שטרי המשיך למקלחות. טרי הרגיש שאיכזב את האיש שבו טמון גורלו, ומהרגע הזה הפך להיות מי שהיה לאורך כל הקריירה שלו – הלוחם הכי מסור שמפקד יכול לבקש.

מה שרבים נוטים לשכוח הוא שהסקורר מס' 2 של הקבוצה, קירון באטלר, היה פצוע ולא שיחק במהלך כל הפלייאופס. חסרונו לא הורגש בשל התעלות של כל חברי הרוטציה של דאלאס החל במריון, צ'נדלר ובראה ועד סטויקוביץ', מהימני וקרדינל, אבל אף אחד מהם לא מילא את החסר כמו ג'ייסון טרי. טרי גם התעלל בלברון שלא עמד בקצב שלו בהגנה, וגם נתן את הנקודות שלו ברגעים הכי מכריעים של הסדרה. בתור אחד השרידים האחרונים של הקבוצה שהפסידה בסדרת הגמר לפניי חמש שנים, טרי היה שם הפעם בשביל לדאוג שהתוצאה תהיה הפוכה. ביחד עם קרלייל, טרי הוא הגיבור הכי לא צפוי של העונה הזו.

הגענו אל שתי הדמויות המרכזיות של המחזה.

בפינה הימנית, האיש שכולם אוהבים לשנוא, כוכב הראליטי הגדול ביותר בעולם הספורט היום, שחקן הכדורסל המוכשר ביותר בעולם – לברון ג'יימס.

ובפינה השמאלית, האיש הראוי מכולם, האנטיתזה המושלמת לליגת המעופפים של סטרן, מוטציית הכדורסל הכי מהממת מאז לארי לאג'נד – דירק נוביצקי.

במהלך העונה נשפכו הרבה יותר מדיי דיבורים שניסו לדרג את כוכבי מיאמי בינם לבין עצמם ובינם לבין הגדולים בהיסטוריה. אחריי שעשן העונה מתפזר אנחנו מגלים שלמיאמי יש ללא ספק את הגרעין הקשה הטוב בליגה, ושממנו ניתן לבנות שושלת גם ללא מהפכות גדולות והוצאות כלכליות ענקיות. אדוניס האסלם הוכיח כי הויתור הכספי ששלושת הכוכבים עשו עבורו היה משתלם. הזהות שמיאמי רוצה להגיע אליה מבוססת בדיוק על אופיו של האסלם. צ'אלמרס, אנתוני וג'יימס ג'ונס גם הם שחקנים ששייכים לזהות הזו, ואפילו מייק מילר ואדי האוס יכולים עוד לתרום לדעתי הרבה יותר ממה שנתנו העונה. עם הפרישה של אילגאוסקס והפרשה של דמפייר וביבי, ההיט צריכים עדיין להתחזק בעמדות הקצה.

אבל האמת שכל זה לא באמת משנה. אם לברון ג'יימס היה נותן חצי מהיכולת שלו בסדרת הגמר השנה, היינו מתווכחים גם היום על שמו של מי רשומה האליפות של ההיט. אבל הקריסה של לברון סגרה למעשה את השאלה הזו –  מיאמי תגיע עד לאן שלברון ג'יימס ייקח אותה, ונכון להיום הוא לא מסוגל לקחת אותה עד הסוף. זכייה באליפות מחייבת קור רוח וריכוז מושלם עד הרגע האחרון, והפאניקה שלברון שידר מהמשחק השלישי ועד סיום הסדרה אומרת שהוא ממש לא נמצא במקום הזה.

זהירות! החלק הבא הוא לא פוליטקלי קורקט…

השנאה והביקורות שחטפו השנה מיאמי ובעיקר לברון הם חסרות תקדים לכל הזכור לי. השנאה של אוהדי הגרין-ביי פאקרס לגיבור שלהם בראט פארב לאחר שעבר למינסוטה השנואה נראית כמו משחק ילדים לעומת הקונצנזוס הכלל עולמי בשנאה ללברון. וצבע העור שלו לדעתי לא נשאר כאן מחוץ לעניין.

הספורט  משקף תופעות חברתיות מאז ראשית התרבות. מאז ימי הגלדיאטורים של רומא והאולימפיאדה היוונית, דרך הפצתם של משחקי הכדור ע"י האימפריה הבריטית ועד מאבקם של ג'סי אוונס, ג'קי רובינסון ומוחמד עלי בשם השחורים בארה"ב. ביחד עם תעשיית המוזיקה, הספורט המקצועני בארה"ב הוא הבמה המרכזית שבה השחורים באמת יכולים לחיות את החלום האמריקני, ולנצל לטובתם את ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

וליגת ה-NBA היא הליגה הכי שחורה בספורט המקצועני באמריקה. הבייסבול  יישאר לעד הספורט של הלבנים. הכוח האמיתי בפוטבול נמצא בידיי הבעלים הלבנים ואפילו עמדת הקווטרבק היוקרתית והחשובה ביותר במגרש נשלטת עדיין ע"י לבנים. בכדורסל לעומת זאת, מרגע שילובם של השחורים בליגה המקצוענית בחצי המאה הקודמת, הם השתלטו עליה לחלוטין. כשרד אוארבך מאמן הסלטיקס האגדי שילב לראשונה שחקנים שחורים בקבוצתו הוא זכה אמנם לייחס מלגלג, אבל עשור מאוחר יותר הוא היה המאמן המעוטר בספורט האמריקאי, והכוכב שלו ביל ראסל המציא את המשחק הזה מחדש בעצם.  כשמייקל ג'ורדן האלוהי הופיע חצי מאה מאוחר יותר, בעזרת המסיונר שלו דיוויד סטרן הם הפכו את הליגה הזו לליגה ששייכת לכוכבי העל שלה, ובכך הפקידו את הכוח האמיתי בידיהם של השחורים באופן סופי.

לברון ג'יימס הומלך ע"י כלל הציבור להיות אייקון תרבותי עוד לפניי שדרך בפעם הראשונה על מגרשי הכדורסל. הוא עמד מול רף ציפיות שהשאיר לו אחד מהספורטאים הגדולים בהיסטוריה ואשכרה הצליח לעמוד בו (ואף יותר מזה) במשך למעלה מחצי עשור. אבל שעון החול שלו תיקתק, והאולטימטום שלו לזכייה באליפות היה ידוע מראש.

זה נראה כל-כך רחוק, אבל רק לפניי שנה לברון ג'יימס היה אחד הספורטאים האהובים והחביבים ביותר בעולם. מדהים כיצד תדמית של שחקן משתנה באופן כל-כך קיצוני רק בגלל שהוא העיז לא להגשים את החלום של כולנו. אחרי כל הסיפורים ששמענו על ג'ורדן, לברון באמת עושה רושם של בנאדם נחמד. הוא אולי נראה לנו יהיר וילדותי, אבל זה רק בגלל שאנחנו עשינו אותו כזה במשך שבע שנים של חסד.

במשך שבע שנים לברון נהנה מכישורי הכדורסל שלו וניצל את השינויים התקשורתיים הגדולים של תקופתנו המרושתת לא רק בכדי להרוויח הרבה כסף על הגב שלנו, אלא גם למלא את עולמנו בהשראה לכאורה. וברגע שתאריך התפוגה שלו פג הוא הפך ברגע למוכר אשליות ואויב הציבור. משחקן הכדורסל שהוא החבילה השלמה גם על המגרש וגם מחוצה לו, לברון הפך תוך שנה לבוגד שבורח אחריי הדרך הקלה, לזה שנחנק ברגע האמת ולזה שנראה כאילו בכלל שום דבר לא באמת אכפת לו…

על הרקע הזה הבשיל השנה דירק נוביצקי משחקן מצוין שלא מסוגל להגשים את החלום של בעל הקבוצה שלו שכל-כך מאמין בו, לשחקן הפרנצ'ייז הלבן הראשון מאז לארי בירד שמוביל קבוצה לאליפות, והראשון שעושה זאת ללא אף אולסטר לצידו מאז האקים אולאג'ואן ב-94. במשך כל השנה נוביצקי פרח מבחינה מקצועית. משחק הפוסט שלו הפך ליעיל עוד יותר כשלקליעה האבסולוטית הצטרף ניהול משחק משובח מהעמדה האהובה עליו. יש בו שילוב של דיוק, כוח, מהירות ואלסטיות שנמתחים לגובה של 2.13 מ' ביחד עם מוסר עבודה כמיטב המסורת של מדינת המקור שלו, שהפכו אותו השנה לכלי התקפי בלתי ניתן לעצירה. לאורך כל השנה, לאורך כל הפלייאופס, לאורך כל סדרת הגמר, לאורך כל משחק ובעיקר ברגעים המכריעים של המשחק, המאבריקס היו ממוקדים בדבר אחד בלבד- לתת לדירק נוביצקי את הכדור.

כשהתוצאה היתה 73-88 למיאמי ברבע האחרון של המשחק ה-2, הסדרה הזו הייתה בעצם סגורה. מיאמי, שהגיעו לגמר עם מוניטין של קבוצה שמתחילה לשחק ברבע הרביעי, פתאום סוגרים עניין בשני משחקים כבר ברבע הראשון. ההיט נראו פשוט כקבוצה עדיפה והמאבריקס נראו קצת מוגבלים ומיואשים. אבל נוביצקי עדיין האמין, ובשקט בשקט הוא הצליח להחזיר את הקבוצה שלו לתמונה. כשמיאמי התעוררו הם גילו שהמאבס פשוט עושים את מה שעשו כל העונה – נותנים לנוביצקי את הכדור, ונוביצקי שם אותו בטבעת. בנקודה הזו נוביצקי הרוויח את האמונה המלאה של הקבוצה שלו, ובכך בעצם גם את טבעת האליפות.

אורך רוח וסבלנות, קור רוח ועבודה קשה, אמונה בעצמך ובחבריך לקבוצה – אלו עיקרי השיעור שנתן דירק נוביצקי לכל הכוכבים הצעירים של הליגה שממשיכים לשחק בלהיות מייקל ג'ורדן במקום פשוט לשחק בשביל לנצח משחקים.

פטרוביץ' היה כישרון מדהים שלעולם לא נדע עד לאן יכל להגיע. סאבוניס יכל להיות דומיננטי כמו שאקיל אם היה מגיע לNBA בשיאו. קוקוץ' היה שותף לקבוצה מהגדולות בהיסטוריה אבל הרחק מאחוריי מייקל וסקוטי, גאסול זכה בשתי אליפויות כשהוא שני רק לקובי ופארקר כבר זכה בתואר ה-MVP של הפיינלס.

דירק נוביצקי הוא השחקן האירופי הגדול בהיסטוריה של ה-NBA!

תגיות: , ,

זהו. הגענו אל הישורת האחרונה של עונת 2010/11. נותרה עוד רק סדרה אחת שבסופה נישאר עם קבוצה אחת אלופה בלתי נישכחת, וקבוצה שנייה שהמציאות התנפצה לה בפנים. הסלטיקס והלייקרס כבר לא שייכים לכאן, הבולס והתאנדר עדיין לא, הדיירים החדשים של גמר ה-NBA הם המיאמי היט והדאלאס מאבריקס!

הגמר השנה מחזיר אותנו אחורה חמש שנים לגמר 2006 בו נפגשו אותן הקבוצות בסיטואציה קצת הפוכה. זו הייתה הפעם הראשונה של שתי הקבוצות במעמד הזה. דאלאס הגיעה עם יתרון בייתיות ועמוסה בבטחון עצמי לאחר שהסירה את קוף הספרס שישב לה שנים על הגב, וזכתה באליפות המערב הפרוע. מיאמי הגיעה אז באופן קצת מפתיע לגמר אחריי שתפסה עם המכנסיים למטה את אלופי המזרח הקבועים מדטרויט שהיו עסוקים בחיכוכים פנימיים . במיאמי קיוו כי יצליחו לנצל את סוף הדומיננטיות של שאקיל לעוד טבעת אחת עם וויד בתפקיד קובי, ובדאלאס קיובן ונוביצקי חיו בתחושה ש'הנה הזמן שלנו הגיע'. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים…

לאחר הפלייאוף העלוב והמעליב של שנה שעברה קיבלנו השנה פוסט-סיזון עם ניחוח של פעם –  במזרח משחקים כדורסל של גלדיאטורים, במערב דוהרים סוסים משובחים, כוכבי-על זוהרים מחוף אל חוף  –  והסדר שב על כנו.

למרות שסכנת ההשבתה מוחשית וקרובה מאי פעם, עתיד הליגה נראה דווקא לא רע בטווח היותר רחוק. חיבור הכוכבים של מיאמי בפרט ווהאופן שבו זהות כל הקונטנדריות שיקפו את יכולות הסופר-סטארים שלהן העונה בכלל, ישפיעו לדעתי באופן מהותי על שיטת השכר החדשה של הליגה ויגרמו לחלוקה מחדש של הכישרון בין הקבוצות באופן שיגביר את התחרותיות. ייתכן פוסט יותר מעמיק בעניין הזה לאחר סיום העונה.  

במשך כל העונה דיבר מאמן ההיט אריק ספולסטרה על דבר אחד בלבד – זהות. המילה הזו היא מילת המפתח שמבדילה בין קבוצה מצויינת לקבוצה אלופה, זהו ההבדל בין קבוצה שיודעת לשחק כדורסל מצויין לבין קבוצה שיודעת מה היא צריכה לעשות כדי לנצח משחקים. העונה הזו הייתה עונה שבה חצי מהקונטנדריות חיפשו את זהותן (מיאמי, שיקגו ואוקלהומה), חצי איבדו את זהותן (בוסטון, לייקרס וסאן-אנטוניו) ובאמצע קבוצה אחת (דאלאס כמובן) שסופסוף מצאה מחדש את הזהות שלה מאז הטראומה שחוותה באותו גמר 2006. 

הדרך ששיקגו עשתה בפלייאוף הזה הייתה בדיוק כפי שצפיתי שתהיה. לבולס יש כמעט את כל המרכיבים של קבוצה אלופה. יש לה מאמן מצוין, יש לה סופר-סטאר שהוא גם כלי התקפי משובח וגם ספורטאי למופת ויש לה הרבה שחקנים צעירים ומוכשרים עם תפקידים ברורים והררכיה מסודרת. מצד שני, טיבודו הוא בהחלט גאון בכל מה שקשור להגנה ויצירת סולידריות אבל הפלייאוף הזה חשף את המוגבלות ההתקפית שלו. ככל שהבולס הרשימו עם האינטנסיביות והפתרונות שלהם בהגנה כך הם גם איכזבו עם ההתקפה הסטטית והצפויה שלהם. הכסף שבוזבז על בוזר הקיץ יכול היה להיות ההבדל בין גמר המזרח לטבעת ראשונה כבר השנה! רק תדמיינו מה הטריו רוז-סטודומאייר-דאנג היה יכול לעשות מול מיאמי. בוזר התחיל את הסדרה לא רע דווקא אבל הלך ונעלם ככל שהסדרה התקדמה עד שאת הנוק-אווט ברבע הרביעי של המשחק ה-5 הוא כבר ראה מהספסל. שיקגו תקועה כרגע עם בוזר ואלו חדשות ממש לא טובות מבחינתה…

הדרך של אוקלהומה הסתיימה העונה מוקדם מכפי שצפיתי אבל על הסיבה שהביאה לכך התראתי עוד בטרם סדרת גמר המערב.  גם לתאנדרס יש את כל המרכיבים של קבוצה אלופה. גם להם יש מאמן צעיר אבל טוב מאד, סופר-סטאר ששווה אליפות ורוטציה רחבה ומאוזנת. לתאנדרס אין בעיה של כישרון, אין להם בעיה של קשיחות וגם מבחינה חברתית נראה שאין להם שום בעיה. הבעיה של אוקלהומה מתחילה עם חוסר הניסיון/אינטיליגנציית המשחק של ראסל ווסטברוק ומסתיימת בהיררכיה לא מאוזנת. יש בקבוצה הזו הרבה כישרון שלא מנוצל מצד אחד והרבה כישרון מבוזבז מצד שני.

ווסטבוק הוא בהחלט אתלט אדיר שמסוגל ליצור הזדמנות קליעה כמעט בכל התקפה. כמו דריק רוז, בעזרת המהירות האתלטיות והכוח שלו בחלק הגוף העליון הוא יכול או לסיים בעצמו או למצוא שחקן חופשי פעם אחר פעם. אבל הוא משחק עם שחקן שהארסנל ההתקפי שלו בלתי מוגבל וחייב להיות האופציה הראשונה בהתקפה, והוא משחק עם חבורה של שחקנים צעירים ומוכשרים שיש להם הרבה יותר כדורסל מאשר לקלוע זריקה חופשית (זה נכון דרך-אגב שהציפיות מקנדריק פרקינס היו קצת מוגזמות, אבל מי חשב מצד שני שניק קוליסון הוא חיית פלייאוף שכזו). בדקות רבות ומכריעות מדיי ווסטברוק כופה את המשחק שלו ופוגע בפוטנציאל העצום של הקבוצה הצעירה מאוקלהומה. והבעיה הכי גדולה של התאנדרס לדעתי זה שהם לא מבינים שיש בעיה…  

מיאמי התרכזה במציאת הזהות שלה במשך כל השנה. בזמן שכל העולם מחכה ומצפה להתרסקות פרוייקט הגלאקטיקוס נוסח סאות'-ביץ', ההיט חיפשו ומצאו במשך כל העונה את החוסן להתגבר על כל מכשול שעומד בפניהם ולהצהיר ללא בושה – "הזמן שלנו מתחיל כאן ועכשיו!" הכישרון של מיאמי מובן מאליו, היכולת לנצל אותו מבחינה מקצועית כבר פחות והיכולת לממש אותו מבחינה מנטלית זה כבר ממש לא עניין של מה בכך. לברון הביא איתו למיאמי לחץ מהסוג שלא וויד, לא בוש ולא ספולסטרה חוו אי פעם, ושגם הוא בעצמו עדיין לא הוכיח יכולת אמיתית להתמודד איתו בעצם…

ההיט נאלצו לנהל מסע של חיפוש עצמי תוך כדי ניפוק תוצאות מיידי ותמידי. תהליך בניית הזהות של מיאמי השנה נעשתה בצורה לא פחות ממושלמת. הדגש ההגנתי בתחילת העונה, ההתבססות על התקפת מעבר ועל יצירת ריצות ומומנטומים, העבודה במקביל על צורת המשחק שמבוססת על לברון וצורת משחק שמתבססת על וויד ומאוחר יותר השילוב ביניהם – וכל זה עם מרחב תימרון מינימלי תחת עדשת המיקרוסקופ של תקשורת הספורט ועולם הספורט בכלל. בתחילת העונה לא האמנתי שלהיט יש מספיק זמן בשביל להגיע מוכנים לפלייאופס כבר השנה,  הטלתי גם ספק ביכולתו של ספולסטרה להוביל תהליך שכזה. למרות שטביעת חותמו של ריילי (היחיד במיאמי שכבר באמת עשה וראה הכל) נראית בברור בתהליך הזה, אי אפשר לבטל את הקרדיט מהאיש שעמד במשך כל העונה בחזית הבמה. שאפו. לא משנה מה יקרה, בשנה הבאה ההיט יהיו חזקים עוד יותר, ויותר, ויותר…

למרות שכבר בתחזית הראשונה שלי סימנתי את דאלאס בתור הכבשה השחורה של הפלייאופס, גם אני לא האמנתי שהיא עדיין תהיה איתנו בשלב הזה. דאלאס השנה היא קבוצה מאד משופשפת שלא מאפשרת לאף יריבה מקום לטעויות. אחריי שנוביצקי נפנף סופסוף את תדמית הלוזר שדבקה בו מאז 2006, כשלצידו ג'ייסון קיד, ג'ייסון טרי וסטויקוביץ' שמריחים גם הם הזדמנות אחרונה לטבעת, רובם המכריע של חובבי הכדורסל בעולם מפלל לצדק היסטורי עם הנפת גביע של הענק הגרמני. 

ניתוח מקצועי של הסדרה הזו הוא חסר כל ערך בעצם. עם יתרון הביתיות, הגנה אגרסיבית ברמה שהמאבס עדיין לא פגשו בפלייאוף הזה, והיכולת המוחכחת של לברון ו-וויד להכריע גם משחקים שלא אמורים להגמר לטובת ההיט, ההימור הבטוח הוא על מיאמי. מצד שני, פח השמן של המאבריקס מסרב להיגמר. האם גלגל ההיסטוריה עומד להתהפך..?

תקראו לי ציני, תקראו לי שמרן – 4:2 מיאמי – השושלת מתחילה!

תגיות: , , , , , ,

הסיבוב השני של הפלייאופס נתן חותמת רשמית לכותרת של העונה הזו. דור הולך ודור בא, העתיד של הליגה כבר כאן!

לאחר שבסיבוב הראשון נאלצו הספרס להשלים עם סיומה של תקופת הזהב שנכרכה בקריירה של גדול הפאוור-פורוורדים בהיסטוריה, הסיבוב השני היה טקס השכבה לעשור האחרון עם הדחתם של שתי האמפריות הגדולות של הליגה בנוק-אווטים שלא היו מביישים את מייק טייסון.  הטריו הגדול של הסלטיקס והמופע ההוליוודי של הזן מאסטר סיימו את תפקידם ההיסטורי. דריק רוז, דוראנט ו-ווסטברוק ובעיקר דווין וויד ולברון ג'יימס כבר כאן! אה כן, ויש גם את נוביצקי וקיד…

וישחקו הנערים לפניינו…

שיקגו-מיאמי: מאיפה להתחיל? אז ככה..עושה רושם שכן, בהחלט!, לצערי לא, לא ממש ובשלב הזה לא. אלו הן התשובות לכל השאלות שהעליתי לפניי הסדרה בין מיאמי ובוסטון. וויד ולברון הצליחו בעזרתם המינימלית של בוש ושאר ירקות לגבור על יחידת החיסול של הסלטיקס, שחוסלה למעשה חודשיים קודם לכן ע"י טרייד הרסני.  קנדריק פרקינס היה אמנם החוליה האחרונה בחמישייה האימתנית של הסלטיקס אבל חסרונו רק הדגיש את כוח הביחד שדחף את הירוקים בשנים האחרונות.   הסלטיקס אמנם נלחמו כמו אריות, אך מתו כמו אריה זקן. אם לפניי הסדרה דברתי על כך שמיאמי צריכה את לברון להחזיק אותה ואת וויד כדי להכריע, אז למעשה במציאות התהפכו היוצרות – בפעם הראשונה בקריירה שלו דווין וויד הופיע לסדרה מול הסלטיקס במלאו גדולתו והיה השחקן הטוב בכל אחד מהמשחקים, ולברון ג'יימס התחיל את מסע הכפרה שלו במשחק החמישי עם נוק-אווט אישי על הקבוצה שסיימה בצורה משפילה את הקריירה שלו בקליבלנד. נראה ששום דבר לא עומד לעצור את הצמד הזה בדרך לטבעת הראשונה. מצד שני, פרט למשחק אחד מג'יימס ג'ונס, הופעה סולידית של צ'אלמרס ויחס של משחק טוב משניים של בוש, לא רואים שום דבר במיאמי ואיכשהו המילה קבוצה לא ממש מתלבשת על ההיט (לפחות לא מבחינה התקפית)…

הסיפור של שיקגו הוא שונה, אבל באופן מהותי הוא די זהה. אמנם הקבוצה נבנתה לאורך זמן עם בחירות דראפט ורכישות נקודתיות, אבל גם כאן מדובר בקבוצה שהיא קודם כל הגנה ואחר כך התקפה שמתבססת על כישרון נקודתי. אין ספק שדריק רוז הוא שחקן על. היכולת שלו ליצור נקודות היא מעוררת התפעלות. אבל כמו שלברון נאלץ ללמוד על בשרו בחלק הראשון של הקריירה שלו, כך גם יאלץ ללמוד רוז – עם התפעלות לא הולכים למכולת. ההתקפה של שיקגו מתבססת שוב ושוב על מהלכים של רוז. באופציה הראשונה הוא חודר, באופציה שנייה קורבר ודנג מוכנים לקבל כדור ובשלישית בוזר ונואה מוכנים לריבאונד. ההגנה של הבולס מבוססת על התאמות כפי שניתן היה לראות מהאתגרים שהציבו בפניהם ג'ונסון וקרופורד בסיבוב הקודם. בסדרה הזו אנחנו לא עומדים לראות כדורסל יפה לעיניים. זו הולכת להיות סדרה של קודם כל מלחמת הגנות, ואחר-כך מפגן של מהלכים סוליסטיים. בנקודה הזו בדיוק בולט החיסרון של הבולס מול מיאמי – שום התאמות לא הולכות לעצור את וויד ולברון.  בצד השני בוזר ודנג הם שחקנים מצויינים, אבל הם בטח לא סופרסטארים. דנג הוא אופצייה שלישית קלאסית ובוזר הוא שחקן מצויין אבל חסר אופי ונוכחות, גם במשחק היחיד הטוב שלו בסדרה מול אטלנטה הוא בעיקר קלע זריקות חופשיות שההוקס השאירו לו. בסדרה הזו אף אחד לא הולך לקבל זריקות חופשיות …

מאזן הכוחות ואופי הקבוצות הם כאלו שנראה לי שכמעט כל המשחקים בסדרה יוכרעו בפוזשנים האחרונים, וכאן, שוב, נראה לי שהיתרון עם ההיט. 2-4 מיאמי.

דאלאס – אוקלהומה: ושוב, יותר מדיי מחשבות ופחות מדיי זמן ומקום. איך בכלל אפשר לסכם את כל מה שקרה בתקופתו של פיל ג'קסון בלייקרס? כמה טיעונים לרעתו של קובי ברשימת הגדולים בהיסטוריה עוד יכול אוהד סלטיקס להמשיך ולשפוך? למה בכל פעם שהלייקרס מפסידים הם חייבים להתרסק לרסיסים? ואיך בכלל אפשר להתייחס לרמת הגועל שנשפכה ע"י ביינום ואודום ברגעיה האחרונים של האמפרייה!?!? מאז ההפסד של הלייקרס למיאמי בערב כריסמס היה לי ברור שהלייקרס הגיעו לסופם. נכון שהטלנובלות הם חלק בלתי נפרד מקבוצתו של המאסטר זן בשנים האחרונות אבל באותו המשחק היה נראה לי לראשונה כי אפילו הבמאי לא מאמין יותר בשחקנים שלו. הלייקרס חיו בשנים האחרונות על תעצומות הנפש האדירות של אחד ממנהלי כוח האדם הגדולים בדורנו. והמאמן המעוטר בהיסטוריה פשוט התעייף…

מהצד השני, אני לא חושב שיש אדם אחד בטקסס שהאמין שהמאבס ידיחו את האלופים בסוויפ! ג'ייסון קיד ודירק נוביצקי עדיין כאן כדי לתפוס את ההזדמנות האחרונה להשיג טבעת אליפות שהם בהחלט ראויים לה. האם זה לא קצת מדיי מאוחר מדיי? כמו שכבר כתבתי בתחזיות הקודמות, לדאלאס אין שום דבר לחדש לנו. משחק הפוסט של נובציקי הוא חוויה לכל אוהד כדורסל אמיתי, בגיל 38 קיד משחק כדורסל שמזכיר את ימיו הגדולים בניו-ג'רסי וג'ייסון טרי כבר בשלהי הקריירה שלו ועדיין משחק כמו שחקן שמחפש הכרה. לדאלאס יש הגנה מאסיבית וסולידית שיכולה להתמודד מול כל קבוצה, ורוטציה רחבה ורעננה מספיק כדי לשרוד סדרה של משחק מס' 7. אם לפניי שבועיים לא האמנתי שזה יספיק, אז היום אני חושב שהופעה שנייה של דירק בגמר היא ראלית לחלוטין. והסיבה לזה בכלל לא נעוצה במאבריקס…

התאנדר הם מבחינתי אכזבת הסיבוב השני.  לאחר שהענקתי להם את תואר המועמדת הבכירה במערב, בסדרה מול ממפיס נחשף עצב רגיש מאד במערכת. במהלך כל העונה שאלנו את עצמנו איך עומדים להשתלב וויד ולברון באותה הקבוצה, מי ייקח את הזריקה האחרונה ולמי בעצם הקבוצה הזו שייכת? בזמן שצמד החברים מדרום פלורידה צוחקים על כל השאלות הללו, הצמד דוראנט ו-ווסטברוק מגלים סימנים ראשונים של חיכוך, והאשם העיקרי בכך לדעתי הוא ווסטברוק. למרות שמבחינת הסטטיסטיקה האישית הרכז הצעיר של התאנדר שומר על יציבות מרשימה, מבחינת השטף הקבוצתי הוא אסון. הראשונים להיפגע ממשחקו הריכוזי של ווסטברוק היו ספקי הנקודות המשניים ג'יימס הארדן וסרג' איבקה, אבל ככל שהסדרה התקדמה האגו של ווסטברוק (שהגיע לשיא בקרב עם או.ג'יי מאיו שעלה בהפסד במשחק הרביעי) הלך ותפס חלק מרכזי מהתאנדרס עד שכבר  יכולנו לראות גם את הפגיעה במשחקו של מי שאמור להיות בעל הבית…

בנתיים נראה כי דוראנט מאד סבלני עם הכוכב השותף שלו. אם אני דוראנט כבר מזמן הייתי מעיר את ווסטברוק עם שתי סטירות לחי. מבחינת הפוטנציאל לאוקלהומה לא אמורה להיות בעיה לנצח את המאבס גם ללא יתרון ביתיות, אבל אם אף אחד לא הולך לעצור את ראסל ווסטברוק הוא יהיה האחראי הישיר לחזרה של בוטש קסידי והסנדנס קיד ישירות לגמר ה-NBA. הלב אומר דאלאס, הראש נוטה לאוקלהומה. 3-4 תאנדר.

נ.ב – אם ממפיס מנצחים הלילה במשחק מס' 7 את אוקלהומה, אז בעונה מטורפת שכזו, לא נשאר לי אלא להמר עליהם כל הדרך אל הבנק!!!

תגיות: , , , ,

הסיבוב הראשון של הפלייאופס היה שיעור מאלף בהבדל בין כדורסל של העונה הרגילה לכדורסל של פלייאופס.

זהו ההבדל בין כדורסל שצופה קדימה לבין כדורסל של כאן ועכשיו. זהו  המקום שבו הקבוצה שהחזיקה במאזן הטוב ביותר במהלך רוב העונה פתאום נדרסת ע"י קו קדמי צעיר ורענן, למרות יכולותיו המופלאות של השחקן הכי אנרייטד בליגת האשליות של הקומישנר שטרן. זהו המקום שבו אטלנטה ואורלנדו מוכיחות שפראיירים לא מתים אלא רק מתחלפים. זהו המקום שבו הקבוצה הלוהטת של הליגה פתאום מתקשה מול קבוצת הקולג'ים של אינדיאנה. זהו המקום שבו קווין דוראנט מזכיר לחבורה של ג'ורג' קארל שבסופו של דבר את המשחקים הגדולים מנצחים שחקנים גדולים. זהו המקום שבו ריי אלן פתאום שוב קולע שלשה מנצחת, רונדו שוב שובר שיאי אסיסטים,  וויד שוב מתפוצץ ברבע הרביעי, כריס פול שוב הופך כל נגר לפסל, אין מילים לתאר את מה שעושה ג'ינובילי וקובי שוב דופק דאנק מפלצתי שמזכיר לכולם מי כאן הבוס.

והנה מתחיל סיבוב נוסף –

שיקגו – אטלנטה : האם הניצחון של אטלנטה הוא סיפור הצלחה של ההוקס או סיפור הכישלון של המג'יק? אני לא בטוח שהתשובה כאן חד-משמעית. והנה החוכמה שבדיעבד… אורלנדו ניסתה להרכיב במהירות קבוצת קלעים מסביבו של הווארד, אבל במקום לעשות צעד קדימה היא הלכה שניים אחורה. קבוצה שמחליפה את ווינס קרטר בגילברט ארינאס פשוט לא יורה  בכיוון בכלל. הסיפור של המג'יק מתחיל להזכיר את סיפורו של לברון בקליבלנד, ואורלנדו עומדים לאבד את הווארד ל…(תזכרו איפה שמעתם את זה בפעם הראשונה)…לייקרס.

אטלנטה אמנם נשארה אותה קבוצה שהובסה ע"י המג'יק בשנה שעברה אבל היא הגיעה השנה לפלייאופס בהיפוך של 180 מעלות. אם בשנה שעברה הקבוצה קרסה יחד עם ג'ו ג'ונסון  תחת הלחץ של חידוש החוזה שלו, אז השנה היו שם שני שחקנים שלא הסכימו לתת לזה לקרות שוב. אל הורפורד משתבח משנה לשנה והיום הוא כבר בעל הבית האמתי של הקבוצה בשני צידי המגרש, וג'אמל קרופורד שהפך בשנתיים האחרונות הפך לשחקן השישי הטוב בליגה לצידו של אודום ושחקן קלאץ' ממדרגה ראשונה, היה ללא ספק השחקן הטוב והמשמעותי ביותר בסדרה הזו. ביחד עם ג'ונסון וג'וש סמית'  ששמרו על המספרים שלהם מהעונה הרגילה, ההוקס ניצלו עד תום את חוסר הריספקט שגם אני נפלתי בו.

שיקגו אמנם לא התקשתה לעבור בסופו של דבר את אינדיאנה, אבל הרבה מהקרדיט שהבולס הגיעו איתו לפלייאופס נפגע לאחר הסיבוב הראשון. הבולס נראים חד-גוניים  ומוגבלים מדיי מבחינה התקפית. למרות יכולת משכנעת בסגירת המשחקים, מול ההגנות החזקות יותר שמצפות לה בהמשך הדרך נראה לי שזה פשוט לא יספיק. העומס שמוטל על כתפיו הצעירות של רוז הוא מוגזם ואפילו חוסר הניסיון של טיבודו על כיסא הנהג נתן אותות ראשונים מול הפייסרס, כשבדקות ארוכות לאורך הסדרה הוא היה נראה פתאום מתוח ושבלוני.  שחקן המפתח של הבולס בהמשך הפלייאופס יהיה לואל דאנג שהיה מצוין מול הפייסרס, אבל יהיה חייב להמשיך להשתפר כדי לשמור את הבולס בתמונת האליפות.  רמת הקושי עולה, אבל בסופה של הסדרה הבולס ימשיכו לחלום. 2-4 לבולס.

מיאמי – בוסטון : והנה הסדרה שכולנו חיכינו לה! האם הטריו החדש של סאות'-ביץ' באמת הפך את כל חבילת הקלפים ויירש את מקומם של הירוקטיקוס ככוח הגדול של המזרח? האם לברון ו-וויד יצליחו ביחד איפה שכשלו בשנה שעברה אחד אחרי השני? האם רונדו וחבורתו באמת התאוששו מעזיבתו של פרקינס וחזרו להתרכז רק בניצחון? האם למיאמי יש באמת צוות מסייע? האם הם צריכים כזה בכלל? מחר בערב נתחיל לקבל את התשובות.

בוסטון העיפה את הניקס בסוויפ הראשון שלה מזה שני עשורים והחזירה את הצבע ללחיים של האוהדים. נכון, בשני המשחקים הראשונים המרחק בין ניצחון להפסד היה כחוט השערה. נכון, הפציעות של בילופס ואמארה לא השאירו שום סיכוי למלו וחבריו האלמוניים, אבל לסלטיקס יש בכל זאת כמה סיבות לצאת מעודדים לקראת הקרב מול מיאמי. הסיבה העיקרית היא ראז'ון רונדו. זה לא סוד שרונדו הוא השחקן הכי טוב של הסלטיקס בשנתיים האחרונות, זה לא סוד שמאז עזיבתו של פרקינס רונדו הוא לא אותו רונדו והסלטיקס הם לא אותם סלטיקס, וזה גם לא סוד שרונדו יהיה דמות המפתח של הסלטיקס בסדרה מול מיאמי. בעוד ששלישיות האולסטארס של שתי הקבוצות אמורות לנטרל אחת את השנייה פחות או יותר, רונדו הוא זה שאמור להיות  שובר השוויון.  יכולת הקליעה של רונדו תהיה קריטית לתוצאת הסדרה משום שההיט ינסו לגרום לו לזרוק ע"י סגירת אפשרויות המסירה. סיבה נוספת היא חזרתו לחיים של ג'רמיין אוניל. כפי שעשו במשחק בסיום העונה הרגילה, מיאמי ינסו לנצל גם את חולשת הסלטיקס בריבאונד לנקודות בהזדמנות שנייה. במידה ושאקיל לא יחזור לשחק במהלך הסדרה היכולת של ג'רמיין יכולה להיות מכריעה.

מהצד השני מיאמי הראתה בסיבוב הראשון מול פילדלפיה את האיכויות הרבות שלה. פרט לשלושת הכוכבים יש למיאמי רוטציה קצרה אך יציבה שכוללת  גם את צ'למרס וביבי להם יש גם את היכולת להכריע משחק ולהשפיע על תוצאת הסדרה. ג'ואל אנתוני, ג'יימס ג'ונס ואילגאוסקאס משלימים צוות שיודע מה מצופה ממנו ויכול לעזור לטריו הכוכבים לנצח משחקים. בשורה התחתונה מיאמי צריכה את לברון שיחזיק אותה ואת וויד שיכריע בשבילה. בהנחה שרונדו יהיה רונדו ושהגאווה הירוקה לא תתן לסלטיקס ליפול על ריבאונד הגנה – בוסטון ממשיכים קדימה. 2-4 סלטיקס.

אוקלהומה-סיטי – ממפיס : הכתובת הייתה על הקיר. במשך כל העונה הספרס הצליחו להסתיר את האמת המרה – טים דנקן, מגדולי השחקנים שידע המשחק, כבר לא…לספרס פשוט לא הייתה תשובה לקו הקדמי האיכותי של הגריזליס, ואפילו יכולת עילאית של מאנו לא הספיקה. פופוביץ' ניסה כמעט הכל כדי להתאים את הקבוצה שלו למיס-מץ' הזה פרט לדבר המתבקש ביותר – להוציא את דנקן ולתת את הקרדיט לדחוואן בלייר. זה נכון שככה הוא לא יוכל לנצח קבוצות בכירות יותר, אבל ייתכן שזו הייתה הדרך שהייתה משאירה את הספרס בחיים – את זה כבר לעולם לא נדע.

זאק רנדולף, במיוחד לאור חידוש החוזה המרשים שלו, קיבל חותמת של סופרסטאר אמתי. האיש שווה פוסט בנפרד. ביחד עם מארק גאסול מדובר בקו הקדמי מהטובים בליגה. לכאורה, זהו גם היתרון שלהם מול התאנדרס. בארבעת המשחקים בין הקבוצות השנה ניצח הקו הקדמי של ממפיס שלושה משחקים ונכנע למשחק אחד ענק של דוראנט. אבל…כל ארבעת המשחקים קדמו להגעתו של קנדריק פרקינס לאוקלהומה. ביחד עם הגעתו של הסנטר ההגנתי המצויין באה גם פריחתו של סרג' איבקה שהיה החוסם המצטיין של הסיבוב הראשון. אוקלהומה שניצבת היום מול הגריזליס הוא קבוצה הרבה יותר שלמה. מהאיכות, הרוחב והעומק של אוקלהומה ניתן היה להתרשם בסדרה מול הנאגטס. מדובר בקבוצה הכי מאוזנת בליגה נכון להיום בשני צידי המגרש. דוראנט ו-ווסטברוק מובילים קבוצה שיודעת גם להכתיב את הקצב שלה וגם לתת מענה לאתגרים. נכון להיום זוהי המועמדת הבכירה של המערב. 1-4 אוקלהומה.

לייקרס – דאלאס : הסיפור של הלייקרס בסדרה מול ניו-אורלינס הוא אותו הסיפור של הלייקרס במשך כל העונה, ואל תתנו לתצוגות השיא של כריס פול לבלבל אותכם. האויב הכי גדול של הלייקרס במשך כל הסדרה המשונה הזו היו הלייקרס עצמם. אם קבוצה שבלי כריס פול לא לוקחת ת'יורוליג ניצחה משחק פלייאוף בסטייפלס-סנטר, משהו רקוב בממלכה הזנית…מצד שני, קובי ממשיך לדחוק את הקבוצה הזו עד הקצה וממשיך לחכות באופן מושלם את מסעותיו של אלוהי הכדורסל. באחד מרגעיו הגדולים ביותר קובי החזיר את הלייקרס לחיים במשחק החמישי, כשעלה לשחק עם נקע ברגל שלא מנע ממנו להתרומם לשחקים בהטבעה על פרצופו ההמום של אמקה אוקפור. רגע שמזכיר את תמונתו של ג'ורדן החולה מנצח את יוטה…

דאלאס מצידה המשיכה את העונה מתחת לרדאר שלה גם בסדרה מול פורטלנד. הכל ידוע ומוכר אצל המאבריקס. אין שום דבר חדש בדאלאס שלא ראינו אצלה בעונות הקודמות. אז למה לצפות שדווקא השנה נוביצקי יהפוך לווינר ויצדיק את הקרדיט האינסופי שלו אצל מארק קיובאן? אפילו בניצחון על הבלייזרס שהושג באופן חלק מהצפוי לא ניתן לציין איזושהי התעלות של אחד משחקני המפתח שהכריעה את גורל ההתמודדות. נוביצקי הוא נוביצקי. ג'ייסון טרי וג'ייסון קיד תמיד מסוכנים. האיום מ-3 של סטוייקוביץ' הוא לא דבר חדש ומריון, צ'נדלר ו-היווד הם שחקנים טובים אבל לא כאלו שמנצחים משחקים. אבל דאלאס היא קבוצה הרבה יותר טובה מניו-אורלינס, ואם הלייקרס מתכוונים להמשיך להלחם בעצמם הפעם עומדת מולם קבוצה שתדע לקחת את זה. אם זה מגיע למשחק שביעי אין סיכוי שהקבוצה של נוביצקי תנצח את הקבוצה של קובי. אם הלייקרס יחפרו לעצמם בור מוקדם מדיי, זה גם יהיה טיפה מאוחר מדיי…2-4 דאלאס.

תגיות: , , ,

לאחר שבשנים האחרונות התרגלנו לנמנם במהלך העונה הרגילה ולהתעורר לקראת הפלייאופס, עונת NBA מרתקת במיוחד הגיעה השבוע  לסיומה.

זו הייתה עונה שהתחילה עם אנטי-גיבור מושלם כשעיניי כל העולם מופנות לדרום פלורידה והפכה להיות עונת ציון דרך רוויה בעלילות משנה מרתקות. זו הייתה העונה שבה הופיע בלייק גריפין. זו הייתה העונה שבה הניקס חזרו להיות רלוונטים. זו הייתה העונה של הבולס. זו הייתה עונה שבה בטרייד אחד טיפשי הסלטיקס הפכו מטוענים לכתר לטעונים שיפור. זו הייתה עונה שבה הלייקרס נפלו וקמו אפילו יותר מיאצק. זו הייתה עונה שבה הספרס הפכו מרולס-רויס לפרארי. זו הייתה עונה שבה דנבר ויתרה על הכוכב שלה ופתאום התחילה לשחק כדורסל. זו הייתה העונה שבה אחריי שנים של שלטון המערב הפרוע הכוחות בליגה הפכו מאוזנים. אה כן, וזו הייתה העונה שבה לברון ג'יימס ודווין וויד התחילו לשחק ביחד כדורסל…

מבלי להתעכב יותר מדיי, בואו ניגש לתחזית –

(1) שיקגו – (8) אינדיאנה : העונה של הבולס הייתה מופלאה. דרק רוז יבחר בצדק ל-MVP, וטום טיבודו ייבחר למאמן העונה אפילו עוד יותר בצדק. עם כל הכבוד לנשיאת הנטל העצום בהתקפה של רוז, הקפיצה המנטלית של הבולס העונה התחילה בהגנה באופן שמזכיר במיוחד את מה שעברו הסלטיקס בעונתו הראשונה של טיבודו בקבוצה. רוז מכתיב קצב רצחני והמכונה המשומנת של טיבודו הצליחה לעמוד בקצב לאורך העונה למרות פציעות של שחקנים מרכזיים ולסיים את המירוץ במקום הראשון בליגה. האם זה יספיק להם גם כשהמירוץ הופך לתחרות ראש בראש? בשלב הראשון כן, בהמשך אני בספק…על אינדיאנה אין לי מה לומר מעבר לזה שהם הקבוצה הכי פחות גרועה מבין הקבוצות הגרועות של המזרח. 0-4 לבולס.

(2) מיאמי – (7) פילדלפיה : הניסוי של ההיט בסך הכל סיים את העונה הראשונה שלו בהצלחה. עם לברון וויד אפשר לנצח ב-3 מול 5 גם עם השחקן השלישי הוא כריס בוש. לברון נותן למיאמי יציבות. היכולות שלו להשפיע על כל מהלך בכל משחק בעקביות מדהימה הופכת את מיאמי לקונטנדרית. היכולת של וויד להשתלט על משחק ולהלחם על הניצחון הופכת את מיאמי לקונטנדרית הראשית שלי. הסיבה היחידה שלדעתי רוז גובר על לברון במירוץ ל-MVP היא המאזן הטוב יותר של שיקגו. בשני המקרים הקשר בין השחקן למאזן הקבוצה די דומה. לוויד נשאר להלחם על הפרסים של הפוסט-סיזן…פילדלפיה היא בדיוק ההיפך ממיאמי. זו קבוצה נטולת כוכבים שמבוססת על איזון נפלא שנוצר באופן פתאומי במהלך העונה. עם ששה שחקנים שקולעים בדאבל-פיגרס ומגוון אפשרויות קליעה רחב והגנה יציבה הסיקסרס הפכו עונה שהייתה אמורה להיות פח לעונה מוצלחת ומקום מוצדק בפלייאופס. זה עדיין לא יספיק לעשות נזק ממשי לטריו של מיאמי. 1-4 להיט.

(3)בוסטון – (6) ניו-יורק :@#$@!!@#!!! איך לעזאזל קבוצה שהתחילה את העונה בתור הפייבוריטית המוחלטת שלי לזכייה העונה איבדה את כל המוג'ו שלה עם טרייד לכאורה שולי על שחקן לא יותר מבינוני אני עדיין לא מבין. הסלטיקס שהיו מרחק שערה מהטבעת בעונה שעברה עשו בקיץ עבודת דיפון לסגל והיו אמורים לנצח כל קבוצה שתעמוד מולם בסדרה. רונדו פתח את העונה בכושר של מועמד ל-MVP ואפילו המצב הבריאותי של האונילים או המצב המנטאלי של דלונטה ווסט לא היו אמורים להסיט את הקטר הירוק מהמטרה. בחשיבה לטווח ארוך החלפתו של קנדריק פרקינס בג'ף גרין היא הגיונית. מי ידע את מידת הנזק המיידי שהיא תביא? הניקס נמצאים עכשיו בשלהי המערכה השנייה של טרילוגיית הקאמבק שלהם. פתיחת העונה של סטאט הייתה מופלאה והחזירה את האור לפנים של  ד'אנטוני, סאגת מלו סיפקה את המותג לתושבי העיר ניו-יורק ובקיץ הקרוב יספק להם דוני וולש עושה משחק להשלים את המשולש. בינתיים הניקס מגיעים לפלייאופס חופשיים מחובת הוכחה. 2-4 לסלטיקס.

נ.ב – היות ואני מעריץ מושבע של מר ביג-שוט בחרתי שלא להתייחס אליו אישית…

(4) אורלנדו – (5) אטלנטה : קרב חסר חשיבות בין שתי קבוצות חסרות חשיבות. אטלנטה בחרה להתחייב לקבוצה הבינונית שלה בזמן שמאזן הכוחות במזרח משתנה לחלוטין. אורלנדו הגיבה בדיוק להיפך. באקט פתאומי היא החליפה את הצוות המשני שלה והחזירה את הבורג המחבר שהביא אותה עד סדרת הגמר לפניי שנתיים. אבל למרות שהאוורד נתן (שוב) את העונה הכי טובה בקריירה שלו עם משחק התקפה משופר, ולמרות הפריחה המחודשת של טורקגולו שמרגיש שוב בבית לאורלנדו חסר את האופי של קבוצה אלופה והסיפור שלה מתחיל להזכיר לי את דאלאס של נוביצקי. בשנה שעברה הסדרה בין הקבוצות נגמרה בשחיטה כשרה. אין חדש תחת השמש. 1-4 לאורלנדו.

(1) סאן-אנטוניו – (8) ממפיס : עונת וינטאג' של קבוצה היסטורית. מאנו ג'ינובילי באחת מעונותיו הטובות ביותר הוא עוד אחד מהשחקנים הפחות מוערכים בליגת המעופפים של דיוויד סטרן. טוני פארקר בעונה עשירית מצוינת במועדון הוביל כבר את הקבוצה הזו ללמעלה מ-500 ניצחונות. דאנקן בהילוך ראשון שווה לקבוצה שלו יותר ממלו בהילוך חמישי. ג'ורג' היל, גארי ניל ודחוואן בלייר מכניסים רעננות וג'פרסון, בונר ומקדייס מוסיפים את הארומה. דווקא בעונה שהבסיס של הקבוצה נראה היה עייף הספרס התחילו לשחק כדורסל מהיר. וזה הצליח טוב מהצפוי. הספרס יכולים לנצח כל קבוצה פרט ללייקרס ואולי מיאמי, האפשרות לטבעת חמישית לדאנקן לא דמיונית לגמריי…ממפיס קבוצה חיובית ביותר עם סגל עמוק ועתיר כישרון שייתכן שהשיא עוד לפניה. זאק רנדולף משחק כדורסל מעולה כבר שלוש שנים במדי הדובים, רודי גאיי נותן מספרים יציבים ומארק גאסול ממשיך להשתפר מעונה לעונה ולצמצם פערים מאחיו הגדול. קונלי ומאיו צמד גארדים מהיר ומסוכן ולאון פאו וטוני אלן מוסיפים קצת הגנה בניחוח של טיבודו. הספרס יצטרכו לעבוד קשה. 2-4 לספרס.

(2) לייקרס – (7) ניו-אורלינס : עוד עונה מוזרה עברה על הלייקרס. האיזון העדין של הלייקרס שוב הניע את הקבוצה בין משברים צועקים לשמיים לבין הרמוניה של כדורסל בשני צידי המגרש. הלייקרס הם האלופים עד שיוכח אחרת. אם בתחילת העונה חשבתי שהסלטיקס היא הקבוצה היחידה שפייבוריטית מול הלייקרס אז עכשיו זה כבר לא רלוונטי. מצד שני, יש לי הרגשה שגם בפלייאופס הלייקרס יכנסו לאיזשהו משבר ולא בטוח בכלל שיהיה להם מספיק זמן לצאת ממנו…על ניו-אורלינס חבר לבזבז מילים. אחרי פתיחת עונה דמיונית הצרעות חזרו לממדים האמתיים שלהם ואחריי פציעתו של ווסט אלו ממדים שלא שווים פלייאופס. 0-4 ללייקרס.

(3) דאלאס – (6) פורטלנד :  הסדרה שהכי מריחה הפתעת הסיבוב הראשון. פורטלנד השתפרה ככל שהעונה התקדמה וזה למרות חסרונם (שוב..) של ברנדון רוי וגרג אודן. למרקוס אולדרידג' הפך העונה לסופרסטאר , ניקולה באטום ורודי פרננדז סופסוף מצאו את מקומם ופתאום גם המזל הטוב הופיע עם שתי מתנות שקיבלו הבלייזרס בדמותם של מרקוס קמבי הישן והטוב וג'ראלד וואלאס בטרייד הכי מוזר של השנה. עם ברנדון רוי בכושר מלא זו יכולה להיות אחת הקבוצות הטובות בליגה. דאלאס הפכה השנה רשמית לבלוף שאף אחד כבר לא מאמין לו. נוביצקי ממשיך לשחק כדורסל בלתי עציר, מסביבו יש מספיק שחקנים מנוסים ומוכשרים, מאזן הניצחונות לא נופל מקונטנדריות אחרות ומשום מה עדיין אף אחד לא סופר את המאבס. בדיוק בגלל זה אני מהמר הפוך על הפוך – המאבס יגרדו ניצחון בסדרה כדי להגיע מוכנים להפתיע את הלייקרס. 3-4 לדאלאס.

(4)אוקלוהומה-סיטי – (5) דנבר : התאנדר מתחילים להראות כמו הדבר האמתי. בתחילת העונה כל הפרשנים ציפו שדוראנט יהיה ה-MVP. הסיבה העיקרית שהוא לא היא שראסל ווסטברוק היה שווה לקבוצה שלו לא פחות ניצחונות ממנו. הטרייד עם הסלטיקס אמנם עלה להם בשחקן מאד מוכשר אבל חיזק אותם בדיוק במקום הנכון וקירב את הפוטנציאל העצום של הקבוצה הזו עוד צעד לכדי מימוש. למרות הקושי לפרגן לבעלי הקבוצה שגנבו את הקבוצה מסיאטל קשה לא להעריך את העבודה הניהולית שנעשית במועדון הזה. דנבר נהנתה העונה ממה שביל סימונס קורא לו 'אפקט יואינג'. עזיבתו של מלו שהיה כל-כך דומיננטי במשחק ההתקפה של הקבוצה הקפיצה את התפוקה השולית של כל סגל הקבוצה ויצרה כימיה קבוצתית שהפתיעה אפילו את המאמן ג'ורג' קארל. זה נחמד, אבל זה לא מספיק לנצח סדרת פלייאופס. 1-4 לת'אנדר.

תגיות: , ,

ביולי 2008 נפגשו בגמר טורניר ווימבלדון שני טניסאי על למשחק שהוכתר ע"י רוב פרשני הטניס לטוב בכל הזמנים.

תחושת ההיסטוריה למעשה החלה עוד לפני פתיחת המשחק. רוג'ר פדרר הספיק כבר עד אז לזכות (כמעט) בכל התארים האפשריים והמשיך לשבור שיאים בקצב כשהמטרה המרכזית שיא זכיות הגראנד סלאם של סמפראס כבר ממש נראה באופק. אבל מהצד השני עמד רפאל נדאל, שכבר מהרגע הראשון שלו בסבב הבוגרים היה שחקן החימר הטוב בעולם, הפך לשליט הבלעדי של המבצר האחרון שטרם נכבש ע"י פדרר (טורניר הרולאן-גארוס בפאריז), כבש בקלות את תואר השחקן השני הכי טוב בעולם וצבר כבר מספיק ניסיון בשביל לאיים על ההגמוניה חסרת התקדים המכונה השווייצרית.

כבר שנה לפני כן הצליח נדאל להעפיל לגמר מול פדרר ופתאום נראה כי הדשא של ווימבלדון  מטיב עם הברכיים הרגישות של השור הספרדי. המאזן האישי בין השניים כבר נטה באופן ברור לטובת נדאל, ובקושי חודש עבר מאז ההפסד המשפיל והשלישי ברציפות בגמר בפאריז. ניצחון של נדאל על פדרר במקום שבו זכה בגראנד סלאם הראשון שלו לא רק ימנע ממנו את השוואת השיא של ביורן בורג עם שש זכיות רצופות בטורניר הטניס המפורסם בעולם אלא גם יוריד אותו מראש הדירוג בפעם הראשונה מאז כבש אותו!

במשך 237 שבועות יד אלוהים חבטה בשמו של פדרר בכדורי הטניס באופן ששינה את המשחק במספר רב של מובנים.

האמת היא שפדרר מעולם לא שיחק טניס נגד יריבים משום הוא תמיד משחק רק נגד עצמו. שימו לב שאין לו אויבים בסבב והוא נחשב לצנוע ואדיב בזמן שברור שהבנאדם מפוצץ באגו. למה? משום שהוא רואה בעצמו אומן של המשחק. היריבים הם לא פקטור מבחינתו. כשהוא משחק את המשחק שלו היריב הוא הקנבס עליו נכתבת היצירה. לפני כמה שנים נפגש פדרר עם טייגר וודס והכימיה בין השניים הפכה לחברות אמתית. זה מאד לא מפתיע – הגישה של פדרר למשחק הטניס יותר דומה לגישת המשחק של גולפאי…

במשך יותר מארבע שנים פדרר היה בטראנס שגרם לו להאמין שהוא בלתי ניתן להכנעה. הוא גם גרם לכל העולם להאמין. כמעט לכל העולם…

כי מרפאל נדאל אי אפשר להתעלם. נדאל לא רק פריק גנטי מבחינת עוצמה וסיבולת, לא רק קשוח כמו לוחם MMA, לא רק מוכשר בצורה קיצונית, הוא גם ספורטאי חכם. הוא לומד, הוא מחדש והוא משתפר. רפא הוא חיה שונה לחלוטין מפדרר, הוא לוחם שוורים. לא משנה איזה שור תזרוק איתו לזירה הוא לא ינוח ולא ירפה עד שיצליח להשתלט עליו ולהכניע אותו. מאטס ווילנדר האגדי תמיד אומר עליו – "הוא הופך גברים לעכברים", וזה מה שקרה באותו יום בווימבלדון…

ברגע שנדאל הכריע את ההתמודדות האישית ביניהם החיים של פדרר בסבב העולמי הפכו קשים בהרבה. שחקנים שמעולם לא העזו לנסות לנצח את רב האומן החלו לעלות מול פדרר בידיעה שהם יכולים, ומשמעותי מזה, פדרר בעצמו הפך להיות מודע לפגיעות שלו.

ההתמודדות האישית עם פדרר גבתה גם מחיר יקר מנדאל. בדיוק כשהיה נראה כי נדאל תופס את מקומו של פדרר בתוך הבועה, העומס העצום שהפעיל רפא על ברכיו הרגישות הראה את אותותיו עם ההפסד בפאריז לסודרלינג שהמשיך לסדרת פציעות, ולפתע הופיע החשש שהשור הספרדי שהכרנו לא יחזור לעולם.

פדרר ניצל את המרחב הזה כדי לבסס את מקומו כגדול הטניסאים בהיסטוריה. בשנתיים שעברו פדרר הצליח לשבור את שיאו של סמפראס עם 16 זכיות גראנד סלאם תוך שהוא משלים זכייה ברולאן-גרוס וכובש את פסגת הדירוג שוב למשך 48 שבועות נוספים. אבל מאז אותו הפסד בווימבלדון, ניצחון על נדאל בטורניר גדול עדיין אין לו…

עם האופי הנדיר שלו,עם משחק שהולך ומשתבח ועם חלוקת עומס הרבה יותר אנושית, נדאל כבש מחדש את המקום הראשון בעולם שבוע לפני שפדרר שבר שיא אלמותי נוסף של סמפראס עם 285 שבועות בראש הדירוג העולמי. נדאל הוא עדיין הכתם בסיפור של פדרר בדברי הימים…

כל מי שעוקב בשבועיים האחרונים אחרי טורניר ה-US OPEN כבר מבין שהסיכוי שדיוקוביץ' או יוז'ני ימנעו מאיתנו מפגש פסגה נוסף בין שני הטיטאנים האלו דומה לסיכויים שנבחרת שלנו תזכה בגביע דיוויס. אחרי ההפסדים המפתיעים ברבע הגמר בפאריז ובווימבלדון מצא את עצמו פדרר במקום ה-3 בעולם ופתאום התעורר. בחודש האחרון פדרר מציג את אותו הטניס המדהים שהפך אותו לאגדה. זה התחיל עם זכייה בטורניר המאסטרס בסינסנטי וממשיך עד לנקמה בסודרלינג ברבע הגמר בניו-יורק. בכל הזמן הזה פדרר טרם הפסיד מערכה. למכונת השיאים השוויצרית עדיין נותרו שיאים לשבור, ויותר מזה, לטוען לתואר הטניסאי הגדול בהיסטוריה יש עדיין קוף להוריד מהגב. מצד שני, אחרי שזכה בתארים בפאריז ובווימבלדון ונתן מנוחה לברכיים בעונת המשטחים הקשים, נדאל נראה מוכן מאי פעם לזכות בגביע הגראנד סלאם האחרון שחסר לו בארון…

פרק נוסף עומד להיכתב באחת מהתמודדויות הספורט הגדולות בהיסטוריה. אל תגידו שלא ידעתם…

תגיות: , ,

הייתי בערך בן 10 כשסבתא שלי הביאה לי באחד מביקוריה בלונדון קלטת וידאו עם אוסף הרגעים הגדולים של ליברפול. זה היה כבר אחרי שאבי כהן סיים את הקריירה הבינלאומית שלו ועדיין קצת לפני שרוקט רוני הביא במו רגליו את האליפות האחרונה של האדומים והפך את הקבוצה לנציגה הרשמית של הכדורגל הישראלי באי הבריטי. אבל החיבור שלי למרסיסיידרס היה ממקום הרבה יותר אישי. החדות והשפם של איאן ראש, העצירות והעיניים המשוגעות של גרובלאר, החוסן והיציבות של  סונס והאש בעיניים וברגליים של דלגליש כבשו אותי מהשנייה הראשונה. עם שערים ומבצעים קבוצתיים שנראו כמו מלאכת מחשב ותנועה וזרימה שגורמת לך לשמוע מוסיקה בראש, הגאווה שנדפה מכל דבר סביב הקבוצה הזו השאירה אותי נפעם ונרגש. ומה גם שליברפול זה הבית של הביטלס…

והיו גם הרעים. התותחנים האפורים מלונדון עם חבורת הבריונים חסרי החן והכדורגל המינימלי שנשף כל הזמן בעורפנו. ואחד מייקל תומאס שהיה מהספורטאים הראשונים לשבור לי את הלב. ואז היו צמד הגאונים בארנס ובירדסלי (ואותו מייקל תומאס…), ואז פאולר ומקמנמאן ורדנאפ ומרפי ואואן וג'רארד ובכולם בערה גחלת האש הליברפולית. ועדיין, לאורך כל הזמן הזה הגאווה הליברפולית הלכה והתכרסמה. זה התחיל כמובן באסון היסלבורו שהשאיר את המועדון פצוע ומדמם. לאחר מכן הגיע ארסן וונגר לאי הבריטי והפך את יחידת התותחנים של גראהם ליצירת האומנות שלו, פרגי הפך את השדים האדומים ממנצ'סטר למכונת התארים הדורסנית שהיא ורומן אברמוביץ' הפך את צ'לסי לגרסה האישית שלו לפיגמליון.

נקודת המפנה מבחינתי הייתה עם הגעתו של ג'ראר הוייה. למאמן הצרפתי יש כמובן קרדיט בכך שהחזיר את המועדון למעמד של גורפת תארים ולעונת טרבל בלתי נשכחת, אבל הוא גם האחראי העיקרי לכך שחווית הצפייה שלי במשחקי האדומים הפכה מגאווה צרופה למלחמה על הגאווה. היו הרבה רגעים מרגשים ומעוררי גאווה באנפילד (ומעל כולם אחד באיסטנבול…) בעשור האחרון, אבל הכדורגל של ליברפול מהרגע שהוייה קיבל את המושכות של הקבוצה ועד היום רחוק מלרגש אותי. הוייה קיבל לידיים שלו מערכת שנבנתה ע"י גדולי הפילוסופים של הכדורגל במצב שפוף וניצל זאת בכדי להחדיר בה אלמנטים המנוגדים לבסיס שלה. מהכדורגל היצירתי של שאנקלי-פייזלי-דלגליש נשאר כדורגל מנטרל, מתחכם וחסר ברק.

ה'הצלחה' של הוייה הביאה לכך שבראש המועדון הכי חם באירופה מצא את עצמו אחד האנשים הכי קרי רוח בכדורגל המודרני. משבר הזהות של המרסיסיידרס בתקופתו של רפא בניטז רק החריף. ליברפול הפכה לכאורה לקבוצה שיכולה לנצח כל יריבה בספרינט אבל לא מסוגלת לשמור על הקצב במרתון. מהיחידה ההרמונית והבטוחה בעצמה מהקלטת של סבתא נותרו אסופת שחקנים בינוניים ומהוססים שאמנם עובדים קשה עבור הסמל אבל בעיקר מבלים את זמנם על המגרש בצפייה להבלחות של הכישרונות הבודדים שעדיין קיימים ביניהם. ועם כל הכבוד ליוסי בניון…

רוי הודג'סון. הודג'סון הוא דמות קצת מסתורית בכדורגל האנגלי. את רובה של קריירת האימון שלו הוא עשה מחוץ לגבולות הממלכה. למרות שבמדינות דרג שני כמו שבדיה, דנמרק ושוויץ הוא נחשב לאגדה ולמרות הצלחה גם במדינת כדורגל כמו איטליה עד השנה האחרונה הניסיונות של הודג'סון בליגה האנגלית לא הבליטו את סגולות הכדורגל שבו. בכל מקום שבו דרכה כף רגלו יודעים לספר כולם על אישיות כדורגל נדירה עם פילוסופיית משחק התקפית ואתיקת עבודה גבוהה. בהיסטוריה של הפרמייר-ליג העדויות לכך חלשות ביותר…

בשלוש השנים האחרונות אימן הודג'סון את פולאהם ואיתה זכה סופסוף להצלחה יחסית למסורת של הקבוצה הקטנה מלונדון. בעונתו הראשונה הוא הציל אותה מירידת ליגה, בעונתו השנייה הוא הוביל אותה להישג השיא שלה בפרמיירליג עם המקום ה-7 ובעונה השלישית שלו בקבוצה הוא הוביל אותה עד לגמר היורופליג ולמקום ה-12 בליגה, מה שהעניק לו את תואר מאמן השנה באנגלייה לראשונה בקריירת אימון של 30 שנה. לקראת שלהי הקריירה שלו הודג'סון עדיין צמא להוכיח את עצמו על הבמה המרכזית של המולדת.

ליברפול הגיעה הקיץ לנקודת השפל הכי נמוכה שלה מאז הגעתו של הוייה. על צמד הבעלים הבורים והכושלים ועל רשימת הרוכשים הפוטנציאלים המפוקפקת אין לי באמת מה לומר. בנקודת הזמן הזו המועדון שהוא הבית החם בעולם צריך לשכוח מכל מצעד האווילים סביב המותג ליברפול ולהיזכר במורשת ה-YNWA הליברפולית. מהסיבה הזו לא פלא שהמועמד הבכיר של ה'קופ' לרשת את בניטז לפני החתמתו של הודג'סון היה לא אחר מקני דלגליש.

ביום ראשון תפתח העונה החדשה של הפרמייר-ליג כשמי אם לא התותחנים מגיעים לביקור באנפילד. ליברפול כנראה לא תיקח אליפות גם השנה. אחרי עונה חלשה של הקפטן, מונדיאל עלוב והפציעות הכרוניות של החלוץ הספרדי, קמטי הזיקנה על פניו של קראגר ועזיבתם של בניון (וכנראה) מסצ'ראנו, רף הציפיות של האדומים השנה נמוך מים המלח. עכשיו זה הזמן להתחיל תהליך הבראה. זה הזמן לרכש מינימלי חכם והשקעה בחומר הקיים ובאקדמיית הנוער. הודג'סון יצטרך לעשות  בדיוק את מה שהפך אותו לאגדת אימון – להסתדר עם מה שיש.

החיבור הזה בין הבית החם שמחפש ראש והראש הנדיר שמחפש בית נראה כאילו נכתב מלמעלה.

תגיות: , , , , , ,